הם שוב כאן, הגיעו אלינו מכל מיני חנויות שרצו להתפטר מהם.
צבע חום, אחיד. דבק סלוטייפ עבה, לפלף כחול.

אורזים.

ונראה שזה אף פעם לא יסתיים, גם כשהמובילים כבר בפתח,
וגם כשהארגז האחרון נשלח למשאית, נארז לו עוד ארגז אחד,

כן, הוא כבר אחרון. סופי.

רק אתמול ארזתי.

והיום אני מפרקת.

והארגזים מתקפלים, הולכים לפח. כן שם אתם אמורים להיות.
ארונות קמים שוב, עומדים מבקשים שנמלא אותם בחפצים.

ומול כל החום הזה.
והחפצים שפזורים מסביב.
אני מבטיחה לעצמי לא לעבור דירה בשנים הקרובות.

לא אורזת שוב.

ואז, אני רואה אותם ארגזים סגורים במרפסת.
הם היו בבוידעם, ונארזו מהר בתוך ארגז חום.

למיון.

פותחת.

והם מתגלים לעיני, ספרים.

לאורך תקופה ארוכה של לפני מאה וחמישים שנה.

עוברת את סוף המאה התשע עשרה ותחילת המאה העשרים.

מתקדמת לשנות השבעים והשמונים,

וסוגרת באלפיים.

השפה משתנה בין השנים,

משפה עשירה וגבוהה, היא יורדת לשפה עממית ופשוטה.

אני רוצה לחזור לתקופה ההיא בתחילת המאה העשרים, עת סיפורים נכתבו בלשון מליצה.

וכולן היו גברות.

מרפרפת בדפים.

קוראת אידיאולוגיות, סיפורי חיים ויומנים אישיים.

והם מלאים בטעם. ביופי ובחן ששמור לפעם.

חלקם, ישארו איתי וניתן להם מקום מכובד וראוי,

יותר מארגז חום מתפורר.

וחלקם ישארו שם. ומילים שמשהו ישב וכתב,

ילכו למקום אחר.

איני יודעת לאן.

רק את הכריכה אני שומרת.

יוצרת.

את הדפים אני שומרת ליצירה אחרת.

הכריכה תהפך להיות למחברת סודית.

אני אוספת ניירות קארדסטוק

גם דפים ישנים, צהובים שיהיו לי לפתקים.

וואשי טייפ'ס.

מדבקות ואיורים מודפסים.

 

מטבעות

וטלכרט מאוסף שירשתי.

ואחרונים באים הבולים.

מהספרים שישארו בארגז אני גוזרת מילים שאהבתי.

רק המוד פודג' עוזר לי לחבר יחד הכול למחברת השראה סודית.

המחברת, היא אני.

מה שאני אוהבת.

מה שגורם לי לחשוב אחרת.

המקומות מעוררי ההשראה.

הטיולים.

החלומות, השאיפות.

הנוסטלגיה שאני לא יכולה בלעדיה, והיא כמו מים חיים בשבילי.

יש לה כיסים, בהם אני שומרת את הפתקים.

היא לא מחברת עם דפים כרוכים.

היא מחברת אוספים.

של מילים.

מחשבות.

חלומות.

את כולן אני כותבת בפתקים שקרעתי מדפים ישנים, צהובים.

 

היא הולכת איתי לכל מקום.

כי היא חלק ממני.

ואתם.

אם אתם מאלה, שמוצאים אותם בערב פסח תקועים עמוק בתוך אלבום תמונות.

קוראים את העיתונים ששמרתם כמה שנים.

ממיינים שוב את אוסף המפיות שלכם מגיל שמונה.

תצרו מזה משהו.

קחו ספר.

ותעשו ממנו מחברת אוספים, מחברת השראה.

המחברת הסודית שלכם.

ותרגישו אחרת.

תרגישו נפלא.

לחלומות הקטנים שלכם,

לגזירי העיתון שהסתובבו בתוך המגירה,

לפתגמים,

למשלים,

לבולים,

ולכרטיסי הברכה.

לכולם,

יהיה מקום מיוחד.

וכשתרצו.

תוציאו את אותם פתקים ואוספים.

ותזכרו.

במה שאתם אוהבים.

 

אז מה הייתם שמים במחברת שלכם? איך היא הייתה נראית?

שתפו אותי, אשמח לקרוא.

 

אודות שושי סירקיס

צלמת מזון, אמנית ויוצרת. מייסדת ועורכת את אתר רחוב האמן- אתר עיצוב יצירה והשראה.