אהבתי שחור.

אהבתי בורדו.

אדום. סגול. כחול.

ואז הם נעצרו כולם.

באפור.

אפור.

כמה מוזר זה לאהוב אפור?

אני מוצאת בו.

רוגע.

שקט.

מסתורין.

עומק.

הרבה גוונים.

 

של רגשות.

 

ומרגישה מוזר,

לומר

שאפור

הוא הצבע האהוב עלי.

אנשים רוצים לאהוב ורוד.

הצבעים הכהים נדחקים לשוליים.

 

ואין סיבה,

לומר להם לכו לפינה.

כי רק להם יש עולם

של צללים

שמשחקים

ויוצרים

את העומק

ללא צבע

את החיות

בכהות.

אבל אני צריכה צבע

לא יכולה לחיות בעולם של שחור לבן אפור,

צובעת את הלבן שלי

בתכלת עז

מערבבת צהוב

ונוצר ירוק,

וזה היופי

בעולם צבעוני

כשאחד ועוד אחד

יוצר שלוש.

זה התחיל מחשק נועז

ליצור משהו.

המשיך בזה שכל החומרים היו סגורים בחדר

של הקטנה

שנמה את שנתה

אז הסתדרתי

עם מה שהיה בחוץ.

מגבונים

וצבעי מאכל.

וכשהצבעים התערבלו מולי, התפשטו לאורך המגבון הלבן,

הכתימו אותו בתכלת וצהוב, הוא נוצר מולי לפתע

כדור הארץ דמיוני.

ואז הגיע האדום.

שהכתים אותו.

את היופי של המים והיבשה.

במלחמה.

בדם.

כי החיים שלנו

הם עדיין חיים של כל הצבעים

אני שואפת שהאדום יהיה רק

בפרחי השושנה

ורק החוחים ידקרו

ולא,

לא אף אחד אחר.

שנחיה בעולם,

של שלום והרמוניה.

שנראה בשחור לבן

את האלפי גוונים של אפור.

 

שנצבע את העולם

בצבעים

של פרגון, אהבה, וידידות.

♥ ♥ ♥

צילום וצביעה: שושי סירקיס

אודות שושי סירקיס

צלמת מזון, אמנית ויוצרת. מייסדת ועורכת את אתר רחוב האמן- אתר עיצוב יצירה והשראה.