יום אחד גיליתי שכתיבה זה בילוי אמן עבורי.
חיכיתי לזמן של כתיבת פוסט. בשבילי זה היה זמן מיוחד בו אני מבלה עם האני הפנימי שלי. המילים שיצאו מתוכי פתחו בפני עולמות של יצירה והשראה. הרגשתי שאני גדלה יחד עם הכתיבה.
ככל שכתבתי יותר, משהו עמוק בתוכי השתנה, וכשאני השתנתי, כך גם כתיבתי, היחסים ביננו הדדיים, כשהאחד משפיע על השני.
הבלוג שהתחלתי לכתוב לפני שמונה שנים, פתח בפני אוצר של קסם גדול. הוא פתח בפני את הפתח לעולם מדהים, לגן העדן של היצירה. לא ידעתי על מה לכתוב, לא היה לי למי לכתוב. ובכל אופן הייתי יושבת לפחות פעם בשבוע וכותבת. לפעמים כתבתי רק כמה משפטים. וזה לא היה לי אכפת. זה עשה לי טוב, עד כדי כך שגם לא היססתי לפרסם את זה לכל מי שירצה לקרוא. והיו שם כאלה שרצו.
לכתיבה יש כח השפעה נדיר ויוצא דופן, ואולי זה הכח של האמנות, של היצירה. אתה יוצר משהו מתוכך, וזה משפיע בפנים, בנפש שלך. משהו בך מתבגר יחד עם המילים שאתה כותב. ככל שכתבתי יותר, גיליתי עולם רחב של מילים, פתאום הרגשתי שאף פעם לא היה לי קל יותר לבטא את עצמי. כאילו המקלדת סרקה את תוך תוכי בסריקת רנטגן. הבינה בדיוק מה אני מרגישה, מה מתחולל בי עמוק בפנים, והוציאה צילום ברור. כזה שכל אחד יכול לקרוא ולהבין.
לא כתבתי עבור משהו. כתבתי עבורי. בשביל עצמי. ושחררתי את היצירה הזו לעולם.
היום אחרי שמונה שנים של כתיבה. אני מודה לעצמי על הזמן שהקדשתי עבור האמן שבי. האמן הזה שרצה לכתוב. וידעתי להגשים לו את הרצון. לא ויתרתי. גם אם לא תמיד היו שם מילים מרגשות, יפות ומעניינות. הרבה פעמים כתבתי שטויות. מילים שלא הבנתי בכלל מה רציתי לומר בהן. משפטים חסרי פשר. ובכל אופן כתבתי. עבורי זה היה זמן לבילוי עצמי, ומה לעשות שלא תמיד העצמי שלי פורה ושופע בקסם וברגש.
הכתיבה שלי השתפרה במשך שמונה שנים. יצרתי משהו שונה. עם זאת, לא רק היא השתנתה. זו אני יחד איתה. אני מרגישה סיפוק ואושר שממלאים אותי בכל פעם כשאני יושבת לכתוב.
ועל זה רציתי לשתף אתכם. מדוע אני חושבת שכתיבה זה בילוי אמן וההמלצה שלי איך כתיבה יכולה למלא את באר ההשראה שלכם.
אני מאמינה שכל תחום יצירה משפיע על אזור היצירתיות שבמח. כך שלא משנה איך אתם מתכננים לבלות את בילוי האמן שלכם. מה שכן חשוב, הוא ליצור גיוון בבילוי, כך תחום אחד ישפיע על השני, ככל שיש גיוון יש השראה גדולה ורחבה יותר.
הכתיבה יכולה להשפיע על הצילום שלי. והצילום על העיצוב. העולם היצירתי עובד ללא חוקים. מהיכן שהוא יכול לשאוב השראה הוא פשוט לוקח, הוא לא שואל ולא מבקש רשות.
אם כי בכתיבה יש משהו שפותח את החלק הפנימי העמוק יותר שלכם. המקום הזה שמצריך מפתח מיוחד, שקשה להשיג, לכתיבה יש את המפתח, וזה מה שמדהים כאן.
נסו את זה. אני לא חושבת שצריך לדעת לכתוב. כן צריך לאהוב כתיבה. אני מאמינה שכתיבה היא הנפש, תאהבו ותכתבו. אל תכתבו עבור משהו. תכתבו עבור עצמכם. בלי לחשוב מה תעשו אחר כך עם הטקסט הזה שכתבתם, למי תראו ואת מי תשתפו. פשוט קחו דף ריק, ועט שכותב, ותנו למילים לצאת. יכול להיות שבהתחלה תבהו בדף שמולכם. והמילים פשוט לא יצאו החוצה. אל תשכחו שאתם מנסים להגיע למקום העמוק ביותר בתוככם, וזה פשוט קצת דרך… חכו בסבלנות. המילים תגענה. וגם אם הן לא בדיוק תרוצנה על הדף. זה בסדר. גם אם כל מילה תיכתב לאט. הכתיבה תשחרר אתכם, היא תגלה לכם דברים שלא ידעתם על עצמכם והכי חשוב היא תמלא אתכם במשהו חדש שתתמכרו אליו.
כשהתחלתי לכתוב את הבלוג, לא ידעתי שהוא יהפוך להיות החבר הקרוב שלי. שבזמנים שאני רוצה לבלות עם עצמי אני פשוט אשב ואכתוב עוד פוסט. הבלוג מילא אותי, הוא היה עבורי כמו סוכריה טעימה ומתוקה בסוף היום. המילים שכתבתי הלכו והשתפרו משנה לשנה. והאנשים שהיו שם בהתחלה המשיכו לעקוב ולקרוא. הם ראו את השינוי, הם עברו אותו יחד איתי, במשך הזמן הצטרפו עוד הרבה חדשים, ולפתע הקוראים האלה נהפכו להיות קהילה קטנה שמחכה יחד איתי לפוסט חדש, מתרגשת כמוני, מרגישה את הלב מתרחב. הקהילה הזו מטיילת איתי, מצלמת, מעצבת, ויותר מכל מרגישה יחד איתי את הרגעים האלה שסובבים את העולם שלנו. והאנשים האלה שהם חלק מהבלוג שלי אוהבים את המילים, בדיוק כמו שאני אוהבת את זה שהיום יש מאחורי המסך כאלה שמתרגשים לא פחות ממני.
אני חושבת שזה מה שיפה בכתיבה. אתם כותבים מבלי לתכנן. כותבים לעצמכם. המילים שלכם משתחררות לעולם. אתם לא יודעים את מי זה יפגוש ומתי. אבל אי שם המילים נוגעות באחרים. וזה מרגש. כי המילים הם כמו להבות קטנות שאתם הדלקתם, והם מדליקות עוד ועוד נרות, מרצדים ומאירים. מדליקות באחרים השראה ויצירתיות.
אז כן, אני ממליצה לכם לנסות. לכתוב, לא לפחד, לא להסס, לא לחשוב שהמילים שלכם צריכות להיות מילים של סופרים. תכתבו מהלב. תתמלאו השראה. ויותר מכל פשוט תכתבו לעצמכם, בשבילכם. כשזה מגיע בפנים זה נוגע באחרים. עמוק יותר, אמיתי וכנה.
כך התחלתי.
כתבתי בלוג. הקהל הזה שחיכה לפוסטים גרמו לי לא לוותר, לשבת ולכתוב. להשקיע. למרות שכתבתי לעצמי, ידעתי שיש שם משהו מעבר למסך שמחכה למילים ורוצה לקרוא אותם. הקהל שעוקב אחרי הבלוג הוא זה שבזכותו אני כותבת. בזכותו אני מעניקה לעצמי בילויי אמן מרגשים כאלה. למרות שלפעמים היום שלי עמוס עמוס. וזה לא אכפת לי, כי הפוסטים נהפכו להיות כמו ממתק בסוף היום. כמו קינוח טעים ומענג. ולמרות שמאוחר, ואחרי חצות. אני כותבת.
זה טוב לי. זה ממלא אותי. זה יוצר אצלי משהו חדש. בכל פוסט.
אני ממליצה לכם לנסות, לקחת את הכתיבה כבילוי אמן. לנסות לכתוב בלוג אם זה מתאים לכם, ואם יש לכם עסק לראות איך הבלוג שלכם יכול גם לפתוח לכם דלת ללקוחות מיוחדים, כאלה שרוצים אתכם. בגלל מי שאתם. כאלה שיפתחו אצלכם אפיקי יצירה חדשים כי זה מה שקרה לי, ואני מאמינה שזה יכול לקרות לכל אחד.
5 תגובות
לא יודעת מה יותר נוגע הכתיבה או הצילומים
מה שבטוח שנגעת עמוק…
כמו תמיד!
התמונה עם השבלול ממש נגעה בי
וגם מה שכתבת על כך שהעיקר לכתוב בשביל עצמך!
בלי לחשוב לאן זה ישתלח
תודה
מיועד רק לבעלי עסק?
הי שורי
מיועד גם למי שרוצה לכתוב בלוג אישי
מזמינה אותך להיכנס לכאן ולקרוא את כל הפרטים >
עשית לי עכשיו חשק עז לכתוב..
מזדהה לגמרי,
חושבת שבמגירת השידה לצד המיטה
ממש ממש חייב שיהיה
חוברת כזאת יפה
עם שורות
לכתוב בה
פעם בכמה לילות
להתפייט בה
לצחוק או לבכות
והעיקר העיקר-
להנות 🙂
מדהימה. איזה יופי של כתיבה ועושר פנימי!
סגור לתגובות.