בארץ רחוקה ליד האוקיינוס ההודי, ברחוב חשוך וצר היה עץ רחב ונמוך ולו עלים רבים, העלים הללו עברו כה הרבה בחיים, רוחות, קור, גשם, וגם חום ושרב וסופות לרוב. בארץ אחרת קטנה לחופי הים היה עץ גבוה וצר ולו גם קצת עלים, עלים יפים וארוכים, ירוקים.
העלים מקצה האוקיינוס ידעו שהעלה הירוק- כתום עצוב, ואפילו עצוב מאוד, יש לו אח שממנו התרחק, התנתק, נמצא הוא בארץ אחרת, והוא אותו רוצה לחפש. אך מה לעשות והענף החום הרחב תופס אותו בחוזקה לא נותן לו ללכת, כמה חיכה לרוח חזקה, שתבוא ותנתק אותו מהעץ החונק, אך לא עזרו הרוחות הסופות, בכל זאת נשאר הוא על העף ביחד עם בני עצו.
יום אחד הגיעה סופה חזקה לארץ הגדולה, העלים על העץ רעדו ווידוי אמרו, רק העלה הירוק – כתום שמח, כן ,סוף סוף את אחיו ימצא, יחפש הוא בכל העולם, יחצה ימים ויבשות, יעבור סופות ורוחות, עד שימצא את אחיו האובד ויחד יתחילו חיים חדשים ויפים. ואכן כן, הסופה החזקה תלשה את כל העלים, חלקם נמעכו ולעולם לא חזרו.
וחלקם עפו למקום אחר כמו העלה הכתום – ירוק שהרוח נשאה אותו ליבשת אחרת רחוקה, יבשת קטנה לחופי הים. עייף אך מרוצה נחת העלה על החוף, רטוב כולו, קר לו, חם לו, אך בליבו השמחה עולה, הנה עוד מעט והוא מגיע, לעץ הארוך והצר, שם מחכה לו אחיו הקטן.
במאמץ רב נישא עם הרוח ושוב נחת על עץ ליד בקתה קטנה, שכב לו קצת העלה לנוח שטף את פניו בשלולית השקופה, הנה עוד שניה עוד רגע הוא כבר שם, כל חייו חלם על הרגע הזה בו יפגוש באחיו הקטן, התפלל וייחל, והנה זה מגיע.
אך אז לפתע פתאום הגיע המנקה עם המטאטא הכניס את העלה לפח ירוק ומטונף.
האם לרגע חשב?
***
את הסיפור הקצר הזה כתבתי באחד השיעורים בבית הספר, במקום לבהות בלוח ירוק עם מילים בגיר לבן רחפתי עם הדמיון שלי למקומות אחרים, ותמיד אהבתי לכתוב את כל הדמיונות על הכתב. הסיפור הזה עדיין כתוב בדף דפדפת עם כתב של נערה בת 14. התמזל מזלי ובאותו זמן היה תחרות הסיפור הקצר באחת הספריות העירוניות, החלטתי שלמה לא לשלוח את הסיפור החמוד שלי? שלחתי וזכיתי בפרס! אז אל תגידו שמשיעורים לא יוצא דברים טובים…
היום, אני קוראת את הסיפור ועדיין אוהבת אותו מאוד. יש בו כ"כ הרבה תום ילדותי טהור, אבל דבר אחד אני לא מצליחה להבין. איך האחים גרו כל אחד על עץ אחר? מאיפה הגיע אלי הרעיון הזה? ואני עוד חשבתי שעץ הוא הסמל למשפחה מאוחדת וענפה, מסתבר שיכול להיות קרוב משפחה, ואפילו קרוב מאוד, גם אם הוא חי על עץ אחר ושונה מאוד.
נזכרתי בו. בסיפור העצוב כל כך כשהמדרכות האפורות נצבעו בצבעי כתום-ירוק, ונגיעות של ורוד.
השלכת הגיע בהפתעה, לוחשת לנו מתחת לעלים היבשים שלה שעוד מעט החורף יבוא ועד אז, הם יהיו כאן העלים, על המדרכה האפורה. ואנחנו נדרוך עליהם, נפצפץ אותם. רק חלק מאיתנו יתכופף, ויאסוף בעדינות עלה ועוד עלה, ישים אותם בכיס ויקח אותם הביתה.
אספתי הרבה עלים.
בגינה, ברחוב, בודקת לפני כן שאני לא נראית תמהונית ומוזרה, ומברכת את הרוחות הקרות שאילצו אותי ללבוש סוודר עם כיסים. אח, מה היינו עושים ללא כיסים שמסתירים את החטאים הקטנים?
את העלים לקחתי הביתה, מתכננת לשמור אותם לנצח.
הם לא נשמרו, מכל מיני סיבות נסיוניות.
אבל הם נתנו לי הרבה השראה.
וכשהם לידי, משוחחים ביניהם על מזג האוויר, אני התחלתי לפסל.
יש לי אהבה לכלים, אולי לכן אני גם סטייליסטית לצילומי מזון, ויש לי חלום קטן שיהיה לי סטודיו לכלי קרמיקה, אבל עד אז אני יוצרת כלים מדאס. ונכון שהם לא לאכילה אבל מי אמר שצלחות נועדו רק לאוכל?
אז לפני שאתם ממשיכים לקרוא, אם זו פעם ראשונה שלכם ברחוב, בטח פספסתם את הפוסטים שלי על דאס, לאלה שכבר קראו אתם מוזמנים להמשיך איתי הלאה.
כמה כללים לעבודה עם דאס:
- הדאס צריך להיות טרי או שמור היטב, לא דאס יבש ומפורר. איך שומרים על דאס? עוטפים אותו בנילון נצמד, מכניסים לעוד שקית, קושרים ושומרים בקופסה אטומה. זה שומר אותו לח.
- כדי לגבש את הדאס לחומר חלק ואחיד מומלץ לשטוף את הידיים במעט מים ולעבוד עם ידיים לחות, לתת למיל לחלחל מעט לתוך הדאס וללוש עד לקבלת דאס אחיד וחלק. כן, כמעט כמו בצק.
- דאס מתייבש באוויר, לכן אם תניחו אותו הרבה זמן בחוץ סביר להניח שהוא יתייבש, לפעמים זה המטרה ולפעמים לא. אז שימו לב.
הפעם נכין צלחת קטנה ורק אחרי שנסיים אני אגלה למה היא נועדה.
מרדדים את הדאס, לוקחים קערה קטנה, הופכים אותו וחותכים את הדאס מסביב.
קבלנו עיגול.
בעזרת ספוג עם מעט מים עוברים על העיגול כדי להחליק אותו משברים.
קבלנו עיגול חלק ויפה.
את העיגול מכניסים לתוך הקערית בעדינות לקבלת צורה של צלחת עגולה.
לאחר מכן שולפים את צלחת הדאס (שעדיין לא מוכנה) מהקערית, מחליקים את הצלחת משברים, כן שוב פעם. (עם מים כמובן) תוכלו לראות בתמונה שבצד שמאל של הצלחת השברים כבר הוחלקו.
ומחזירם לצלחת. לייבוש מוחלט. כאן דרוש סבלנות–מוחלטת.
אחרי שהדאס מתייבש, אפשר לשלוף אותו מהקערה ולייבש את מה שעדיין לא התייבש.
ואז מתחיל הכיף. משייפים וצובעים!
אני התחלתי בניסויים.
והחלטתי שזה לא זה.
אז צבעתי שוב.
ההשראה הגיע כמובן מהעלים. הצבעים היפים שלהם. השילוב המקסים.
והעלים הקטנים שצוירו בצד, מספרים את הסיפור של השלכת.
את הצלחת ציפיתי בלכה או במוד פודג'.
והדלקתי גפרור.
הצלחת מונחת ליד הפמוטים שלי.
וכל ערב שבת יש לגפרור מקום נחמד להישאר בו ולהמשיך לדלוק.
עד שהוא נכבה.
ויהיו כתמים על הצלחת, לאלה שכבר שואלים.
זה חלק מהיופי.
ובשבת, כשאנחנו מתפללות על אילן היוחסין שלנו, על המשפחה, השורשים והפירות.
אני מסתכלת גם על העלים. ומקווה ומתפללת שאף פעם לא נצטרך לחפש אח אובד.
***
אהבתם את הפוסט? אשמח לשמוע ממכם כאן למטה בתגובות,
מוזמנים לבקר אותי גם בבלוג, אשמח לראות אתכם שם.
ואל תשכחו להירשם לאתר שלנו ולקבל עדכונים ישירות לתיבת המייל שלכם.
9 תגובות
צילומי העלים נוגעים ללב, במיוחד הוורדרדים, השקופים.
מזל טוב על האתר החדש.
מאיר עניים, נגיש ואהבתי את החלונות הנגללים.
תעשנה חיל!!
תודה מרים, את נתת לי הרבה השראה לצילומים האלה.
ואני שמחה את אוהבת את האתר, שירה וריקי אחראיות על העיצוב והבנייה
והן עשו עבודה נפלאה.
ואני מחכה לך כאן, כיף שאת באה לבקר.
ד"ש!
איזה רעיון, הצלחת הזו, קניתי.
והצביעה מושלמת.
הכתיבה שלך זורמת והומוריסטית.
כיף לקרוא.
תודה מיכל!
התמונות של הפרחים!
האחרונות בכל…
תודה רותי, כיף לראות אותך כאן!
איזה יופי,
אני רצה להכין כאלו צלוחיות..
תודה ברכה.
פוסט מושקע, מרגש ומלא השראה…
סגור לתגובות.