אף אחד לא סיפר לנו שזה מה שנעשה השנה. שפתאום אוצר המילים שלנו יכיל מילים כמו: בידוד, סגר, נגיף. היו לנו חלומות, דברים שרצינו לעשות השנה, מקומות שחשבנו לבקר. את כל בלוני החלומות שלנו פוצצה הקורונה בקרניה החדות. השאירה לנו רק פיסות בלון קטנות, שאריות של חלומות.
אנחנו מתרחקים.
לא מתחבקים, לא מתנשקים. עומדים במרחק של שני מטר. אפילו את החיוך היפה שלנו הסתירו במסכה לא מלבבת.
הכל ערפילי כל כך, דברים משתנים מהר. כל רגע יכול להיות אחרת. יום אחד מותר להיות יחד. יום אחר אנחנו צריכים להתבודד.
זה מוזר.
הרחובות הריקים. האנשים עם המבט העצוב בעיניים. תריסים מוגפים בחנויות. מלונות דוממים. עסקים נסגרים.
החלונות שמהם מביטים אלה שהקורונה מחבבת במיוחד, סבים וסבתות, חולים, מבוגרים. הם רוצים שהשמש תלטף את עורם, תפזז על פניהם, תנשק את לחיים בנמשים קטנים בהירים. רוצים לגעת בפרפרים שחגים במעגלים סביב הפרחים הצבעוניים.
הם רוצים לראות אנשים. לצחוק, לדבר, כמו פעם, לפני שנגיף עטור בכתר קוצני הגיע לכאן.
אנחנו לא יודעים מה יהיה ומתי כל זה יגמר. רצינו קיץ צבעוני ושמח. רצינו חופשה משפחתית. חלמנו על מגע חול חמים ומים מלוחים שילטפו את כפות רגלנו.
רצינו לרוץ בשדות. לקטוף פרחים. להיפגש כל המשפחה, לשבת ולצחוק יחד.
רצינו לחבק את האהובים והיקרים לנו שכל כך הרבה זמן לא חיבקנו.
ושוב. היא הגיעה, הפעם קרניה חדות יותר, ושוב פוצצה את בלון החלומות שלנו.
הפעם אספנו את הפיסות. חיברנו אותן לבלון חדש. החלטנו שלא משנה מה. אנחנו נחייך, גם אם יש מסכה שמסתירה את החיוך. אנחנו נצחק גם אם שלחו לנו הודעה להכנס לבידוד. אנחנו נאמין גם אם הלקוחות הפסיקו לקנות. נאהב, נתקרב ליקרים לנו גם אם הם רחוקים.
אנחנו נחיה. למרות הכל. באושר ובאושר.
נתפלל ונאמין.
נמשיך להפריח בלונים מלאים בחלומות. והם יתגשמו אם לא היום, מחר.
לפני כמה חודשים. כשדלתות הבתים נפתחו ואנשים יצאו אחרי "סגר חורף" הגיעה אלינו ילדה מתוקה לשחק עם שירה. גם נעמי וגם שירה כמהו לקצת חברה אנושית מעבר למעגל המצומצם של משפחה גרעינית. נעמי הגיעה עם מסכת בד מאוירת ויפה אותה היא חבשה לכל אורך הביקור. חשבתי שהן פשוט תשחקנה יחד עם המשחקים שיש בבית. נעמי הפתיעה כשהיא שלפה מהתיק ערכת יצירה שהיא ואמא שלה הכינו לבד.
כשראיתי את החומרים הצטרפתי בפרץ של התלהבות ליצירה. נעמי הדריכה אותי ואת שירה, אני צילמתי בין לבין. היה מקסים לראות מהצד את נעמי ושירה צוחקות באושר שופכות את הקמח למשפך, יושבות על הרצפה ומקשטות את האיש הקטן. זה היה יום מיוחד לשירה לבלות עם ילדה שיחסית קרובה אליה בגיל אחרי תקופה ארוכה כל כך שהייתה רק עם שני מבוגרים בבית.
את ההדרכה שמרתי לזמן מתאים. היינו בדיוק אחרי סגר ארוך מאוד, הילדים חזרו בחלקם למוסדות הלימוד, אנשים חזרו לעבודה. היה נראה שהשיגרה לה יחלנו הגיעה סוף סוף.
היום אנחנו שוב חוזרים אחורה. מחסומי ברזל סוגרים שכונות ורחובות. ילדים מוצאים את עצמם שוב בבית. הורים מנסים לתמרן בין עבודה לבין הילדים שמשתעממים מימים ארוכים כל כך בין ארבעת קירות ביתם.
היצירה הזו קלה ופשוטה, מחומרים זמינים וזולים (אם לא מחשבים את המסכה:)
היא תעסיק את הילדים מספיק זמן כדי שתוכלו להיות קצת עם עצמכם.
תודה לנעמי וולפסון ולאמא שלה, הדסה וולפסון (קולגה וחברה מהממת) על היצירה המקסימה.
מיסטר קורונה 🙂
החומרים:
- בלון
- קמח
- פונפונים קטנים
- עיניים זזות קטנות
- אביזרים לקישוט: כובע קטן, פפיון ועוד
- מסכה חד פעמית
- מספריים
- קיסם
- דבק מגע חזק
- משפך לנוזלים/ שקית זילוף
שלבי ההכנה:
- ממלאים את הבלון בקמח: בעזרת משפך נוזלים או שקית זילוף מעבירים קמח לבלון. מצמידים את פיית המשפך או את קצה השקית לפתח הבלון ומעבירים את הקמח. יש לנער מידי פעם את הבלון כדי שהקמח ימלא אותו, הבלון מתרחב ומתגמש. מסיימים כשהבלון מלא. קושרים את קצה הבלון.
- מדביקים כובע או שיער היכן שהקשר של הבלון.
- מדביקים עיניים זזות ופונפון קטן לאף
- לא שוכחים את המסכה: לוקחים מסכה חד פעמית, גוזרים חתיכה קטנה, גוזרים מהגומי חתיכה קטנה באורך שמתאים לאיש הבלון . בעזרת קיסם מחוררים חור אחד בכל צד של המסכה המיניאטורית. שימו לב שהקיסם עובר את שלושת השכבות שבמסכה. משחילים את הגומי הלבן, מדביקים את הקצה למסכה. עושים את אותו הדבר בצד השני.
- איש הבלון מוכן:) אפשר לדבר איתו, לשחק, להעביר איתו את הזמן בסגר ובבידוד …:)
3 תגובות
ניסתי עם בלון רגיל והוא לא כ"כ התמלא בקמח זה היה מדיי קטן בכדיי לקשט אותו צריך אולי בלון גדול?
בפוסט כאן עשינו את זה עם בלון יחסית קטן, פשוט לנער את הבלון שהקמח יכנס פנימה,
הבלון נמתח ומתרחב
איזה מתוק!!!
סגור לתגובות.