המחברת שבתיק שלי
היום הראשון. השורות הריקות שמתמלאות באותיות דיו כחולות. הגיר שחורק על הלוח הירוק והצמרמורות שעוברות לנו בגוף הצלצול הגואל והחבל. היום הראשון. האצבעות שמתקתקות על
על צבעים ורגשות
אהבתי שחור. אהבתי בורדו. אדום. סגול. כחול. ואז הם נעצרו כולם. באפור. אפור. כמה מוזר זה לאהוב אפור?
האמת שלי, בין הארגזים
הם שוב כאן, הגיעו אלינו מכל מיני חנויות שרצו להתפטר מהם. צבע חום, אחיד. דבק סלוטייפ עבה, לפלף כחול. אורזים. ונראה שזה אף פעם לא
תרגום חופשי להוּגָה
הדנים יודעים לאהוב את החורף, לעטוף אותו בשמיכות פרוותיות, לחמם אותו עם נרות, לבלות בו עם המשפחה והחברים. הדרך בה הדנים מבלים את החורף שוכפלה
מצולע בעל שש צלעות
אני יודעת, הגדרה ל"משושה" מביאה בכנפיה זכרונות משעורי גאומטריה. אז לא, אנחנו לא בשיעור גאומטריה אלא בפוסט הסיכום על נושא השעווה.
מסיבת מינילדת
אחרי שהכנו כיבוד ועוגות, זרים ויצירות עם האמניות המוכשרות שלנו, הגיע הזמן לערוך מסיבת יום הולדת! קבלו אותה בתרועות! איך אומרים מסיבת יום הולדת במיני
גדלתי. וזה רק שנה
כיביתי את הנר. העוגה נפרסה לפרוסות לא שוות, פרוסה דקה לזאת שהתחילה עכשיו דיאטה, פרוסה עבה לזה שבדיוק הפסיק את הדיאטה, עוד שתי פרוסות לילד
