אם היה באפשרותכן לבחור כל תקופה בעולם, בעבר או בעתיד, באיזו תקופה הייתן בוחרות לחיות?
אני יודעת שאולי מוזר לחשוב על זה, אבל בשבילי זה בריחה לעולם אחר.
אני מדמיינת את זה הרבה, העתיד רחוק ממני והלאה, אין בו שום דבר שקורץ לי לרצות להיות בתקופה שהעירוניות שולטת שגורדי שחקים מגרדים את הרקיע, תקופה שכל דבר הוא אפליקציה, והשפה שייכת רק לטקסטים דיגיטליים כתובים. בלי מילים שנשמעות.
אני מפנטזת, על עבר רחוק ונעלם, עבר שנראה מושלם, פותחת דלתות רחבות וכבדות, ונכנסת בעדן, לגן הנעלם.
בתקופה שלי, יש מרחביים אינסופיים, צוקים, הרים ואוקיינוס גדול שמרקד לצלילי הרוח. בזמן בו אני פוסעת, אנשים כותבים זה לזה מכתבים, ומחכים יום, יומיים, לפעמים כמה חודשים עד שמכתב חוזר מגיע אליהם, הם לא כותבים הודעת טקסט ועוד לפני שהם שולחים אותה היא כבר נקראת, הם יושבים וחושבים לפני כל מילה שנכתבת, משרטטים את המילים, אות אחרי אות.
בבית העתיק והגדול בו אני מתגוררת, אין נורות לד שימשיכו לי את היום עד שאתמוטט בעייפות על מקשי המקלדת, יש נרות מרצדים, פסנתר מנגן, וארוחת ערב מושקעת מוגשת בסרוויס אלגנטי שעבר אלי בירושה מדורי דורות.
העלטה ששוררת בחדרי הבית, והנרות שמנסים באורם הקטן לגרש את החושך הכבד, יוצרים את התאורה המושלמת, רכות, מסטיות, חושך ואור שרוקדים יחד, ותמיד החושך יגבר על האור.
אולי, אם הייתי חיה פעם, לא הייתי צלמת, הייתי אולי רוקמת, מנגנת, כותבת, ויותר מכל דוהרת על הסוס למקומות הלא נודעים, יושבת על שפת הים, זורקת אבנים למים, ונותנת לרוח לנקות לי את המחשבות, אין לי ספק שהיה זה המקום המועדף עלי עד שאור היום ישקע, אז הייתי מקדישה את זמני לבית.
בתקופה שלי, מכיוון שהחשמל לא היה בנמצא, התאורה היחידה שהייתה הגיעה ישר מהשמש, החלונות הגדולים והרחבים הכניסו את אור היום לבתים, ובבתים שבהם החלונות היו צרים, קטנים, האור החודר, היה אף הוא קרן אור צרה, עמומה.
התאורה הייתה מעוררת השראה, יוצרת צללים רכים, משחקת באור וצל, ותמיד תמיד, היה יותר חושך מאור, האור ניסה להאיר במעט את החושך, אך לא לשטוף אותו באור יקרות לבן ובוהק.
יש בי אהבה עמוקה לתאורה מיסטית, כשאני מצלמת כהה, אני מרגישה מחוברת, למי שאני, למה שאני אוהבת
למה שאני רוצה. אני אוהבת חשוך, אוהבת שחור, ולא מפחדת מעצב.
אוהבת להסתכל לו בעיניים, לדבר איתו, להרגיש אותו, לא מחפשת להפוך אותו לעליז כשהוא רוצה להיות עצוב.
אני נותנת לשחור- אפור את הכבוד הראוי לו.
יש בו שתיקה, אמת ועמקות. אין בו מסכות, כשחשוך כל אחד מעז להיות האני שלו, הפנימי האמיתי.
אני נשארת בעלטה, אני, הנר והמצלמה, מוציאה משהו לצלם, רק כדי שתיהיה לי סיבה.
את קופסת העוגות המדהימות האלה קבלתי מאימי, כך זה במוצ"ש אחרי אירוח אצל ההורים, הם בדך כלל
מעמיסים כבודה שמספיקה לשבוע שלם. כאחת שממש לא חובבת אפייה, ואם אני אופה זה בדרך כלל עוגיות,
אני תמיד מקבלת בשמחה משלוח של עוגות. כך שכשחיפשתי מה לצלם, שלפתי את הקופסה הורודה, בפנים נחו מסודרות, קוביות של עוגת חומיות (הן לא דומות בכלל לבראוניז הרכות) המתכון הוא מחוברת ישנה של חברת אופנהיימר, במקור היא הולכת בשני צבעים, בהיר וכהה. בקופסה שלי היא הגיעה בצבע אחד, גיליתי את עצמי מורחת שכבה עבה של ממרח לוטוס על הטופ של העוגה ומתענגת משילוב הטעמים והמרקמים.
עוגת חומיות
החומרים: לתבנית תנור (תבנית גדולה)
- 6 ביצים
- 3 כוסות סוכר חום
- 4 כוסות קמח
- 1 אבקת אפיה
- 1 כפית מלח
- 300 גרם מרגרינה
- 4 כפות תמצית וניל
- 100 גרם אגוזים קצוצים
- 200 גרם שוקולד
אופן ההכנה:
- מקציפים בוו גיטרה את הביצים והסוכר, מוסיפים מרגרינה ווניל עד לקבלת תערובת אוורירית.
- מחליפים את וו הגיטרה בוו לישה, מוסיפים קמח, אבקת אפיה, מלח ואגוזים. מערבבים עד לקבלת בצק אחיד.
- מרפדים תבנית בנייר אפיה, מחלקים את התערובת ל-2, משטחים חצי מהתערובת על התבנית, ממיסים שוקולד ומוסיפים לחצי השני של התערובת, משטחים את התערובת הכהה על התערובת הבהירה. (למי שרוצה רק צבע אחד, אפשר לוותר על החלוקה ולהוסיף את השוקולד לכל התערובת אם כי אני ממליצה על עוגת שני צבעים)
- אופים בתנור שחומם מראש ל-180 מעלות למשך כחצי שעה או עד שיוצא קיסם יבש.
לחובבי הלוטוס, הוא משתלב נהדר על העוגה, אז לפינוק מושלם, אל תשכחו לפרגן קצת לוטוס למעלה. בתאבון ♥
* * *
לסדנה שלי כבר נרשמת? מזמינה אותך להצטרף אלי לסדנת DIY > יצירת צלחות תכשיטים, כל הפרטים על הסדנה כאן
לנרשמות דרך האתר 10% הנחה. מספר המקומות מוגבל בהחלט.
להרשמה מלאי את פרטיך בטופס למטה:
[pojo-form id="19039"]
מחכה לך!
19 תגובות
מעורר השראה!!
מזדהה עם כל מילה!
אני הייתי חוזרת לעבר רק בשביל שמלות המלמלה והכובעים….
כתיבה מעולה,
החזרת אותי למקום שמעולם לא הייתי בו..
בדמיון אנחנו יכולים לבחור לאילו חלקים של העבר להתחבר, וזה מה שיפה בו.
ולגבי המועדון – מתאים לי בבקתה ביער.
מצטרפת בשמחה למועדון…
ומביאה איתי קומקום שורק לקפה עם פתיליה בת מאה שנה (באמת, רק נפט אין לי)
ודרך אגב, הקומקום בשימוש יומיומי –
מבחינתי יש לו רק יתרונות: יפה ,ללא כבל מציק, מחנך לסבלנות והעיקר-
מזמין את כולם לקפה בשריקה..
כתוב יפה כל כך, ואכן ניתן לזהות את הצילומים שלך עם הכהות האצילית.
הי, הרגשתי בת 250 שנה.
כי עוד זכיתי להתכתב המון! דרך מכתבים של ממש, לשמוע פסנתר (עד שאחותי הגדולה לקחה אותו) ואפילו להשתמש בתקליטים.
חוץ משימוש די יעיל במייל. ניתן לממש את כל החלומות הללו גם כיום!
פסנתר, מכתבים של ממש, לרקום, לזרוק חלוקי נחל ולמה לא לרכב על גבי סוסים מידי פעם?
אצלי בכל אופן יש פטיפון תקין, טלפון חוגה פעיל! (חוץ מהאלחוטי)ובהחלט מעודדת את ילדי לכתוב מכתבים ולשלוח בדואר- למרות ההמתנה הארוכה, בנוסף לכל- מאיימת על בעלי לעשות לו "הפתעה" ולהביא יום אחד פסנתר הביתה.
מי שמרגישה שייכת למאה ה18 , יכולה פשוט ליצור אותה גם בימינו.
אולי נפתח מועדון " אלו שנולדו באיחור של 200 שנה".
מרים, התגעגעתי ♥
ואת צודקת, גם אני זכיתי להתכתב (לא המון) אבל תקופה יפה,
מרגישה קצת חבל שעידן ההתכתבויות נעלם ונגנז, עוד זוכרת את העמוד בעיתון ילדים
בנות שחיפשו להתכתב עם אחרות, חבל שהיום אין את זה, זה תורם הרבה גם מצד הכתיבה וגם החוויה להכיר
עוד בנות מערים או ארצות אחרות. אני בעד לשלוח מכתבים גם היום וזה שאת מעודדת את זה, זה מקסים!
אין כמו מכתב שמחכה בתיבת הדואר, זה תמיד מרגש! ואת מעוררת השראה עם הפריטים אצלך בבית, אני חושקת בזה גם וזה נמצא אצלי ב-WISH LIST.
הרעיון למועדון " אלו שנולדו באיחור של 200 שנה" גאוני!
אני בעד ליצור קבוצה כזו וליצור מפגשים מעוררי השראה ולהחיות את העבר, ומידי פעם ללכת לרכב על סוסים( כ"כ רוצה!)
מי מצטרפת? אני ממש רצינית לגבי זה!
הי,
נחמד לפגוש עוד אחת שאוהבת שחור וחושך.. ורואה בהם קסם ויופי ,
בתור ציירת יש לי נטייה ברורה לכהה , וכמה שאני מנסה להשתמש בגוונים קיציים וזורחים,
היצירה המוגמרת- מזכירה יותר את הצילומים שלך…
ועל החלומות לעבר- המציאות של רוב האנשים לא היתה יפה כלל ,
סבתא שלי ז"ל הגיעה מבית אמיד מאד ובכל זאת טענה שהיום יותר טוב
כך או אחרת- הכתיבה שלך -נהדרת!
הי חנה, כיף שיש לנו משהו משותף.
אנחנו צריכות באמת לתת לשחור את הכבוד הראוי לו, בסופו של דבר יש בו אצילות ועומק
שלא קיימים בצבעים האחרים, (אם כי אני גם חובבת פסטל מושבעת, אבל זה יותר ביצירות)
וסקרנת אותי לראות ציורים שלך..אשמח שתשתפי.
ואת כ"כ צודקת שהעבר לא היה מושלם, אין ספק שהיו בו קשיים, אבל תמיד טוב לנו לראות בתקופות
את הטוב שהיה בהן ולהתרפק על הדברים האלה שחסרים לנו כיום, לא כך?
מדהים
זה לא סתם מתכון
אלא עוגה שהופכת לאגדה מלאת קסם
תודה יקירה
מהמם!
אהבתי נורא
(רק חבל שצריך בשביל זה 300! גר מרגרינה….)
תודה אפרת. לגבי המרגרינה, את צודקת (מתכונים של פעם, לפני טרנד הבריאות…) תוכלי להמיר את המרגרינה בשמן 100 גרם מרגרינה = 1/2 כוס שמן קחי בחשבון שהמרקם יכול להשתנות.
הצלחת לשאוב אותי פנימה…
חבל שהכל מתפוגג לו
אבל נשאר טעם מתוק מהתמונות המדהימות!
באמת חבל שהכל מתפוגג, אבל כך זה גם בחיים פתאום המציאות נכנסת לדמיון ומשאירה את כל החלומות מאחור…
וואו… נסחפתי אחרי התיאור. דמיינתי את התקופה של האצילים עם הטירות הגדולות והשמלות המתנפנפות…
אם כי בתור אחת שגדלה הרבה לפני עידן המחשב וההייטק אני מאד שמחה בקידמה הזאת. הרבה יותר ידע ואפשרויות נפתחו בפני!
העוגה נראית מדהים!!
הייתי מחליפה את המרגרינה בשמן.
והלוטוס- חייבת לנסות!
אלופה!!
היי מירי, אין ספק שהקידמה הביאה בפנינו הרבה אפשרויות, כמו לכל דבר יש יתרונות ויש חסרונות, אם כי אנשים רבים יאהבו את החיים העירוניים והתוססים, ויעדיפו לחזור לעבר רק לביקור קצר 🙂
לגבי המרגרינה כפי שכתבת, אכן ניתן להחליף בשמן, ולוטוס תמיד הולך טוב, עדכני איך יצא.
שושי זה לא פייר:(
תמונות כאלה מגרות של עוגיות
ככה באמצע יום עבודה כשאני דבוקה מול המחשב?
אלופה את.
הי חני, כיף לראות אותך כאן, תמיד מוזמנת גם לטעום 🙂
שושי את אלופת המילים
בכמה פסקאות הצלחת לגמרי להטיס אותי למקומות הקסומים האלו
חבל שהפסקת לדבר עליהם,
זו היתה כזו הרפיה משכרתתת….
תודה חני יקרה, מוזמנת לטוס איתי בפעמים הבאות, העבר תמיד מחכה לנו 🙂
סגור לתגובות.